הגנה מפני החכם או הגנה חכמה

ודים רוטנברג

הציווי המפורסם של סוקרטוס, המכוון לכל אחד מאתנו – "דע את עצמך" – למרבה המזל אינו ניתן לביצוע. למרבה המזל, מכיוון שהבנה מלאה של אישיות האדם – תופעת הטבע המורכבת ביותר – היה סותם את הגולל על התפתחות שכלנו הקולקטיבי, ועל התקדמות האנושות בכלל. לכן, תהליך ההכרה העצמית הוא אין סופי.

אך זהו רק הפן הפילוסופי של הבעיה. אם, לעומת זאת, נתעמק בפן הפסיכולוגי, אזי אי-היכולת שלנו להגיע להכרה עצמית מוחלטת, או אפילו להבנה חלקית של הצדדים היותר משמעותיים של נפשנו – הינה פשוט תנאי הכרחי לקיום חיים נורמליים.

מכל מעלות הנפש והאישיות ישנה מעלה אחת, אשר ערכה גבוה ללא שיעור מכל השאר ועם זאת, באופן פרדוקסלי, אינה זוכה לעיתים קרובות לתשומת הלב הראויה לה. זהו הצורך בהערכה עצמית גבוהה, כבוד עצמי, ובעצם – הצורך ביכולת לחיות בשלום עם עצמך. השמירה על דימוי עצמי גבוה, המאפשר לאדם להעריך את אישיותו כתואמת את האידיאלים שלו, הכרחית לאדם על מנת לשמור על התנהגות תקינה, אופטימיות אל מול פני קשיים וכישלונות, ורמת אקטיביות גבוהה בתנאי אי-וודאות – או, במילים אחרות, בכל תנאיי הקיום היום יומי, שבו אי הוודאות נלווית לכל פעולותינו המשמעותיות ולהחלטותינו הגורליות ביותר. מה נהיה בחיינו אלה, עם מי נקשור את גורלנו, איך נכריע בקונפליקט בין הרצון לחובה בכל הסוגיות החשובות האלה עלינו להכריע בלא וודאות גמורה באשר להשלכות צעדינו, כאשר הדבר היחיד שנוכל לסמוך עליו הוא דימויינו העצמי. אדם אשר איבד את כבודו העצמי נמצא בקונפליקט בלתי-פוסק עם עצמו, מאבק תמידי ואי הסכמה פנימית , מה שמוביל מהר מאוד לאחת משתי האפשרויות: התנהגות חסרת עקביות שאינה משיגה את מבוקשה, או דיכאון, אשר אינו מאפשר כל סוג של התנהגות.

ועם זאת, לכל אחד מאיתנו יש תמיד מספיק סיבות לקונפליקט פנימי שכזה. יתר על כן, ככל שהמבנה הנפשי של האדם מורכב ונעלה יותר, גבוהה יותר התדירות שבה נוצרים בנפשו צרכים סותרים, המבטלים אלה את את אלה. כך, הרצון להצליח, ולהשיג הערכה של הסביבה מביא אותנו לעיתים קרובות לחוש עוינות כלפי מתחרינו הפוטנציאליים, אשר עולים עלינו בכשרונם או ביכולתם. אבל עוינות זו, למרות היותה טבעית, הינה בזויה ומשפילה עבור אדם בעל הערכה עצמית גבוהה, אשר מניח באמת ובתמים כי כשרון ויכולת הינן תכונות הראויות להערכה, וכי הוא עצמו אינו ניחן בהן. על מנת שהקונפליקט הפנימי- במקרה זה בין הקנאה ה"בזויה" לבין הכבוד שרוכש האדם לעצמו- לא יוביל לכשלים בהתנהגותו או לדיכאון, משתמש האדם במנגנון של מגננה פסיכולוגית, אשר מונע בדרכים מתוחכמות ומשוכללות את אובדן ההערכה העצמית.

מדהים להיווכח, עד כמה האנשים הנבונים והמשכילים ביותר אינם מסוגלים להעריך נכונה את העובר על נפשם ואת המניעים האמיתיים של מעשיהם. אני מכיר אישית כמה דוגמאות למקרים כאלה. להלן דוגמא אחת, המשקפת היטב את המצב.

לפני מספר שנים, פירסם פסיכולוג אמריקני בולט, אשר בשמו נכרך זרם שלם בפסיכולוגיה, מאמר אודות חלומות ומשמעותם. במאמרו הביא הפסיכולוג בתור דוגמא חלום שחלם הוא בעצמו. בחלומו הוא שיחק בקלפים עם חבריו, ובידיו החזיק קלפים נהדרים, נבחרת מנצחת. אולם כאשר רק התחיל להניח את קלפיו על השולחן הפכו כולם, בזה אחר זה, לקלפים פשוטים וחסרי ערך שיריביו הצליחו לנצח בקלות. עבור כל מומחה, משמעותו של חלום זה שקופה לחלוטין: החלום מעיד על חוסר ביטחון פנימי עמוק הקיים אצל החולם, על אי בטחונו באיכותם האמיתית של "הקלפים" שלו. פרשנות זו אינה ניתנת לערעור, מה גם שבמסגרת היכרות אישית עם אותו פרופסור נוכחתי לדעת עד כמה אדם זה, מוכשר – אך גם מאוד שאפתני, הינו פגיע וחסר ביטחון עצמי, ובאיזו חשדנות וקנאות מתייחס הוא לרעיונות והצלחות של אנשים אחרים. אין ספק שלא היתה לו שום כוונה לחשוף את תסביכיו בפני ציבור המדענים הרחב. ברור לי כמו כן, כי ברמתו המקצועית הגבוהה היה פרופסור זה מאבחן את משמעותו האמיתית של חלום שקוף זה אילו רק סופר לו על ידי אחד ממטופליו. אך הוא נותר עיוור לחלוטין למשמעות חלומו שלו ופירש אותו כך: "חלום זה משקף את אהבתי למשחק הפוקר".

אכן, צודק הוא סטניסלב יז'י לץ (Stanislav Eji Lec): "לעולם אל תספרו לאיש את חלומותיכם, למקרה שיום אחד הפסיכו-אנליטקנים יגיעו לשלטון!".

בספרות הפסיכולוגיה מתוארות למעלה מעשרים שיטות מגננה פסיכולוגיות שונות, השומרות על הערכתו העצמית של האדם מפני פגיעות אפשריות, ועל המודעות שלנו מפני ידיעות בלתי-רצויות. ניתן לחלקן למספר קבוצות בהתאם לצורת פעולתן. ישנן מיגננות, החוסמות את האינפורמציה בכניסתה, ולא מאפשרות לאדם לראות או לשמוע דבר העלול להסב לו דאגה רבה מדי או לפגום בהערכתו העצמית. כאשר במהלך ויכוח ער, הנוגע בסוגיות מוסריות משמעותיות עבור האדם, אתם מבחינים לפתע שיריבכם נעשה אטום וכאילו אינו שומע את הטיעונים היותר חזקים שלכם- אשר מציבים אותו, בוודאות, באור לא חיובי במיוחד משמעות העניין היא שלמשחק נכנס אופן זה של הגנה עצמית. ניתן לשאול – כיצד ייתכן שהאדם מצליח לא לשמוע דווקא את הדברים ששמיעתם תסב לו נזק, הרי זה אומר שהוא כאילו יודע מראש מפני מה עליו להתגונן! במבט ראשון, אנו נכנסים כאן למעיין פרדוקס. במשך שנים רבות נותרה שאלה זו ללא תשובה. לפני עשרים שנה הצעתי פתרון, אשר אינו נכון אולי, אך בכל מקרה מסביר את התופעה בצורה מעניינת.

אנו נתקלים לעיתים קרובות במצב שבו מידע נייטרלי או מעט בלתי נעים, אשר אינו מסכן את ההערכה העצמית, מגיע באופן קבוע כהקדמה למידע מזיק ובלתי ניתן לעיכול. כתוצאה מהקניה מטרימה כזו, האינפורמציה הנייטרלית פועלת כאיתות-סכנה ומעלה לזמן מה את סף הקליטה. למשל, אם נשאל את בן שיחנו: "התרצה שאוכיח לך שאתה קטנוני (צבוע, שתלטן, לא מהוגן וכו')?" – במשפט כזה או דומהו אתם מזהירים את מערכת המגננה הפסיכולוגית שלו, שיש לשים לב ולהתנתק מהויכוח, לפחות לזמן מה, על מנת למנוע פגיעה. אל תתפלאו, אם לאחר מכן חלק מהטיעונים שלכם יאמרו בלא להישמע- אתם בעצמכם גרמתם לכך.

מערכת זו של מגננה פרצפטואלית (perceptual) היא לעיתים קרובות מאוד משוכללת ונדלקת עם הסימן הקטן ביותר לאפשרות של חדשות רעות. עם זאת, היא לא מאוד אפקטיבית. ראשית כל, היא יכולה לאפשר מחדל אם מסיבה כלשהי המידע המתריע על סכנה נעדר או לא נקלט- ואז המידע אשר מאיים על ההערכה העצמית מגיע אל המוח, נקלט, והאדם נזקק למכניזם אחר לצורך הגנה. שנית, היא יכולה לעבוד באופן גורף מדי, לקלוט בתור מידע מתריע כל אמירה בלתי מזיקה, וכתוצאה מכך מאבד האדם חלק מן האינפורמציה הנחוצה לו. לבסוף, בתנאים מסוימים סוג מגננה זה יכול לסכן את בריאותו הפיזית של האדם. קיים סיווג מוגדר של אנשים המקבלים באופן אישי מאוד כל רמיזה שלילית בנוגע לכושרם הפיזי. הם כאילו אינם מסוגלים להרשות לעצמם להיות חולים, בתופסם כל סוג של חולי כחולשה מבישה. הערכה עצמית משמעותה עבורם הערכה לגופם. עבור אנשים כאלה מחלה היא סוג של טראומה נפשית, כישלון עצמי. ההגנה הפרצפטואלית (perceptual) אינה מאפשרת לאנשים אלה להבחין בפגמים בריאותיים אצל עצמם ולפנות בזמן לרופא, וכאשר תסמיני המחלה מצליחים בכל זאת לפרוץ את חומת ההגנה הזו, לעיתים הדבר כבר מאוחר מדי. ידוע, כי נשים בעלי סוג זה של מגננה פסיכולוגית מפספסות לעיתים את הסממנים הראשונים של סרטן השד. רופאים וקרובים, היודעים על קיומו של מנגנון הגנה כזה צריכים להיות ערים במיוחד לכל סימפטום קלוש אצל אנשים אשר אינם נוטים לשים לב לבריאותם וכאילו מתביישים לחלות.

ואם נסב את תשומת לבנו מן ההיבט הרפואי אל ההיבט הפסיכולוגי של הבעיה, אזי בעומדנו מול "עיוורון", או "חירשות" של היריב, אין לכעוס ולהאשימו בחוסר תשומת לב, אלא להרהר שנית בהשפעה שתהיה לדבריכם הנאמרים על הערכתו העצמית של המאזין, ולשקול האם לא פוגעת השיחה עמכם בדימויו העצמי של האדם.

הקבוצה הבאה של מנגנוני ההגנה היא הרציונליזציה (התרצה). בהשתמשו במנגנון זה האדם מחליף בצורה לא מודעת ובלתי רצונית את תוכן המידע שהתקבל במוחו בתוכן אחר, המזיק פחות לדימויו העצמי, והמאפשר תגובה אקטיבית. לדוגמא, אדם קנאי ואגרסיבי, בעומדו מול הצלחתו של אחר, מסביר לעצמו שזה לא הוא שמקנא, אלא מקנאים בו, והוא שנזקק להגנה מפני קנאתו בלתי המרוסנת של היריב.

לצורך הגנה כזו מקודשים כל האמצעים, כי הרי הוא זה שאותו מתכוונים להשפיל, להעליב או להשמיד. כבר נאמר כי ההתקפה היא ההגנה הטובה ביותר.

השלכת התכונות המאפיינות אותנו על אחרים נקראת פרויקציה (הקרנה), ומנגנון זה הינו האשם במבוי הסתום אליו הגיעו קונפליקטים רבים- כולל הרבה קונפליקטים מדיניים, כאשר לנציג המדינה השניה מיוחסות כל התכונות שמהן היתה רוצה המדינה המתגוננת להיפטר בעצמה. הרוע, בהיותו מיוצג על ידי האחר, מהווה מטרה לפריקת זעם ותוקפנות, וזעם זה הופך לאטום ובלתי מתפשר יותר ויותר, ככל שהמקור האמיתי לרוע נובע במידה רבה יותר מנפתולי נפשו של התוקף עצמו.

לעיתים קרובות הרציונליזציה נושאת אופי אחר- האדם נלחם כביכול בשם אמיתות נשגבות וצדק עולמי, בעוד שבבסיס לוחמנותו מונחת אותה עוינות קטנונית הנובעת מן החשש להכיר בעצמך כחלש ובלתי-ראוי לכבוד עצמי. ניזכר איך סליירי בטרגדיה הקטנה של פושקין הסביר לעצמו את הצורך בחיסולו של מוצרט בעזרת החובה המקודשת להשליט צדק עליון במוסיקה. בלתי אפשרי להעריך מה רבים הם האנשים, הניצבים לכאורה בעמדה של מחאה אצילית בשם קורבנות אי הצדק, אשר משתמשים בעמדה זו לשמירת הערכתם העצמית הגבוהה בביצוע מעשים שרחוקים מאוד מאצילות. אך אל תמהרו לשפוט אותם- אין האדם אשם בפעילות מנגנוני ההגנה שלו. אם תבינו כיצד הם פועלים, תוכלו, בעזרת ההתנהגות הנכונה, לנטרל את פעולתם השלילית ולהביא בכך טובה לעצמכם ולשותפכם. הדבר החשוב ביותר שעליכם לזכור- אל תנסו לפגוע בהערכתו העצמית של האחר, מכיוון שמנגנוני ההגנה שלו כבר יטרחו על הפיכת המתקפה שלכם לבומרנג בעל עוצמה הרסנית.

לעיתים שיטת המגננה מסוג הרציונליזציה פועלת באופן חיובי ובלתי מזיק, ומאפשרת לאדם להוריד את רמת המתח הנפשי שלו בלא גרימת נזק לו או לאחר. ניזכר בהתנהגות השועל במשל קרילוב "השועל והענבים". כאשר נוכח השועל באי יכולתו להגיע לענבים, במקום לייסר את עצמו על חוסר גמישותו ואי דבקותו במטרה, הוא פשוט מסביר לעצמו שהוא בכלל לא רוצה את הענבים האלה.

הורדה כזו בערכם של צרכים בלתי ניתנים להשגה הינה רכיב חשוב מאוד של המגננה, במיוחד אם המטרה הבלתי מושגת נדמית כמצויה בטווח יד.

סוג אחר, מהוגן למדי, של רציונליזציה, הוא כאשר האדם, במקום ללכת בעקבות דחפיו ההרסניים מתחיל להתנהג בדיוק בצורה ההפוכה. במקום לתת דרור לקנאתו בהצלחת חברו, ולהצדיק לעצמו את העניין במניעים חיוביים, יעשה האדם הכל על מנת לעזור למתחרהו, ליצור למענו "סטאטוס הצלחה מקסימלי". בעשותו כך, מתרומם האדם בעיני עצמו מעל ליריבו, יוצר לעצמו דימוי עצמי של אדם אצילי, המסוגל להקרבה למען אחרים, אם גם ללא כל הכרה של הסביבה בהקרבה זו. הכוח המניע מאחורי מעשה זה הוא דחף האדם להרגיש את עצמו עליון מבחינה מוסרית על היריב, ועם זאת- מי יתן וכל יריבינו, במיוחד אלה היושבים סביב שולחן ההנהלה, ישתמשו במנגנון הגנה זה, ולו רק בכדי להרגיש עצמם אציליים יותר.

אם כל המנגנונים האלה מתגלים כבלתי יעילים, ולא מגנים מספיק טוב על הערכתו העצמית של האדם, נכנס לפעולה מנגנון יעיל מאוד- ועם זאת הרסני- של הדחקה. במצב של הדחקה המידע המזיק מגיע אל המוח, אך לא מבוצע בו תהליך של טרנספורמציה. המוח אינו מצליח לתרגם את המידע ואת השלכותיו לדפוסים של התנהגות, והמידע, ביחד עם האלמנטים הכרוכים בו, פשוט מסולק מן ההכרה. מידע מסוכן זה, בהדחקו אל תת המודע, אינו מאבד מכוחו הקטלני, ומעורר את אותם סוגי חרדה בלתי מוגדרים אשר אינם מניחים לאדם לנוח במקומו, ועם זאת נראים בלתי-משמעותיים וחסרי סיבה. חרדה כזו היא הצעד הראשון בדרך להפרעה נפשית. בהווצרות ההפרעה, מוצא האדם הסבר תחליפי, פסאודו-רציונאלי, לחרדתו, ומתחיל לחשוש ללא כל סיבה נראית לעין לבריאותו, או לפחד מחללים פתוחים או סגורים וכו'.