העלמותו של החיוך המסתורי

ב-11.09, ביום הטרור הגדול נגד ארה"ב, ראש ממשלת ישראל אריאל שרון הופיע בטלויזיה לפני עם ישראל. הוא נראה לא כרגיל: רציני, מודאג ונרגש. הוא דיבר על הזדהותו עם העם האמריקאי והכריז על יום אבל לאומי. הן תכלית דבריו, הן מצבו הרגשי תאמו בהחלט את הטראגיות של המאורע הנורא ההוא.

הבנתי פתאום כי בכל ימי הטרור היום-יומי בזמן ממשלת שרון לא ראיתי אותו אף פעם כה רציני ונרגש. אף פעם - לא אחרי רצח יום-יומי בדרכים, לא אחרי מות 20 ילדים בדולפינריום, לא אחרי פיצוצים בירושלים ונהריה.

ואבל לאומי גם כן אף פעם לא הוכרז. אחרי כל רצח ראינו במסכי הטלויזיה את רה"מ בעל כוח, דינמי, מלא בטחון עצמי וזז במהירות עם חיוך קבוע - חיוך המבטא שביעות רצון וקצת גיחוך. היה זה חיוך מוזר - מייד אחרי מידע על מות ילדים ונערים; חיוך שלא במקומו בביה"ח בו שכבו בנות שסועות.

חברי הופתעו ע"י החיוך הזה לא פחות ממני. הם ניסו לשכנע אותי כי חיוך זה הינו עצבני ומעונה, אשר נותן ביטוי להתרגשותו הפנימית של שרון. אך התקשיתי להאמין להם - החיוך הזה תאם יותר מדי את הופעתו הבטוחה ושבעת הרצון.

והנה ב-11.09 ראיתי איך נראה שרון ואיך הוא מתנהג כאשר הוא נרגש באמת. תנועותיו, קולו והבעת פניו תאמו באמת את התרגשותו.

הנני חוזר, היתה זאת התנהגות מתאימה, ואינני מקנא לו בגלל ארה"ב. גם אני חשתי הלם ותחושת זעם תוך חוסר אונים כאשר ראיתי את גורדי השחקים קורסים, ואימה כאשר חשבתי על אלו שנשרפו חיים או קפצו מהקומות העליונות.

אך אני, כמיליוני ישראלים, חשתי הלם וצער לא פחות אחרי רצח מכוון של תינוק יהודי, אחרי כל רצח בדרכים ואחרי פיצוצים בערינו. ולא צריך לדבר על המימדים של האסון. כמובן לפיגוע בארה"ב יש חשיבות כלל-עולמית. אך גישה כמותית להרצחם של אנשים חפים מפשע הינה לא מוסרית, ועומדת בניגוד למסורת יהודית. לא צריך גם לשכוח, כי אנשים אלו הם בני מדינתו של שרון.

מה שמפתיע - זה לא תגובתו של שרון על האסון האמריקאי, אלא העדר תגובתו על האסון בארץ המתמשך כבר יותר משנה.

ועקב כך, כאשר אני משווה את מראהו המודאג והנרגש של שרון אחרי הפיצוצים בארה"ב, עם התנהגותו אחרי מקרי רצח בארץ, מסופק אני כי דאגה ורגש אלו מוסברים ע"י גודל הטראגיות של המאורע. היה זה משונה אם שרון היה אוהד את קורבנות הטרור בארה"ב יותר מאשר את אלו בארצו שלו. יותר טבעי להניח לאור זאת כי הוא לא אוהד לא את אלו ולא את אלו.

ואז להתרגשותו צריכה להיות סיבה אחרת.

למשל, סיבה זאת יכולה להיות - אובדן פתאומי של ביסוס רגיל של מדיניות האיפוק, והכרח לבטלה. ניסו לשכנע אותנו באופן קבוע, כי אם נבטל את מדיניות האיפוק וננחית מכה על קן הנחשים באוטונומיה עם הרס תשתיתו וחיילותיו, אז כל העולם יהיה נגדנו, והעיקר - נאבד את תמיכתה של ארה"ב. כל מי שמסוגל לנתח מאורעות ולא שוכחם מייד עם סיומם היה יכול להבין כי אין זו אמת: ככל שאנו מתנהגים יותר בהחלטיות - כן פחות מגנים אותנו.כאשר הרגנו רוצחים בודדים, איימו עלינו בכל מיני איומים בגלל פגיעתנו בזכויות הרוצחים למשפט חוקי ודמוקרטי. וכאשר התחלנו לכבוש שטחים אשר מזמן נמסרו לערפאת - בית ג'אלה למשל - החברה הבין-לאומית ואף משרד החוץ של ארה"ב התיחסו לזה בשלווה והבנה פילוסופית. ואין זה חדש, כך תמיד היה: את המנצח מגנים בחצי קול, ואת המנוצח דוחים והורגים.

אחרי מלחמת ששת-הימים התפעלו מאתנו אף אלו שגינו אותנו. עכשיו ברור אף למפוחדים וקצרי-הראייה ביותר, כי אם היינו עכשיו באופן חד-משמעי ומלא גומרים עם להקת הרוצחים באוטונומיה, העולם התרבותי המופחד היה מקבל זאת באיפוק מלא.

יש בסיס פסיכולוגי מוצק להתנהגותינו זו. כל ארגוני הטרור בעולם תומכים זה בזה - לפחות באופן הזדהותי. ניצחון של טרור בנקודה אחת בכדור-הארץ גורר מעשה טרור אחר במקום אחר. מאידך, השמדה של ארגון טרור מסויים - זו מכת דה-מורליזציה לכל רשת הטרור העולמית.

ועקב כך, אם אחרי מעשה טרור מוצלח בארה"ב לא תבוא מכת הלם מפכחת הן של ארה"ב והן שלנו אנו נהיה קרבן הבא של הטרור העולמי, אך בגירסתו החדשה, גירסת השואה. מדומני, כי אירופה גם כן לא תימלט מזה, והם אף החלו להבין זאת.

האסון אשר התרחש נותן לנו אור ירוק לחיסול האוטונומיה כקן טרור. אך אור זה יהפוך מהרה לאדום מדמנו, אם לא ננצל מצב זה במהרה.

אז מדוע שרון כל-כך נרגש? מדומני, מפני שהוא כבר אינו יכול להגן על מדיניות האיפוק אך אינו רוצה להפסיקה. כבר פורסמו (הן בעיתונות, והן ברשת האינטרנט) מאמרים אשר הסבירו, איזה רווח ענקי מפיקים חברות ואנשים מסויימים ממסחר מונופולי עם האוטונומיה. חוששני, כי זאת מן הסיבות העיקריות מדוע להקת הרוצחים הזאת טרם נדרסה ע"י כוחותינו.

עכשיו, כאשר אי-אפשר להשען על ההתנגדות של ארה"ב ואירופה, כבר קשה מאוד להגן על מדיניות האיפוק והפגיעות הנקודתיות. לא מן הנמנע כי דווקא זה גורם להתרגשותו של ראש הממשלה הרגוע שלנו.

12.09.2001