ודים רוטנברג. מאמרים

אריאל שרון – סיפור פשוט ומשעמם

הבחירות של 2001 הראו בברור כי רובו המוחלט של עם ישראל תומך המחנה הלאומי וסובר כי אי אפשר להמשיך את מה שקרוי "תהליך השלום" שהוא – ניסיון להגיע להסדר עם כנופיית המרצחים. אף פעם במשך חצי יובל השנים לא היה ניצחון כה מוחץ של נציג מחנה אחד על יריבו. וממש למחרת הניצחון הזה אשר המחיש את אחדות העם האמיתית, מנהיג העם – אותו העם אשר התגבר על אשליותיו במחיר אבידות כה נוראות – הרכיב את "ממשלת האחדות" כביכול. אותה ממשלה הפכה את מושג האחדות לגיחוך והתחילה את תהליך הדה-מורליזציה (יאוש) של החברה, התהליך הנורא ביותר מיום קום המדינה.

הסיבה העיקרת של היאוש הזה הינה הסתירה הבולטת בין שמו הטוב של רה"מ לבין פעילותו הנוכחית. במשך כל חייו הקודמים אריאל שרון לחם בטרור בהלחה רבה, בנה התנחלויות בשטחים המשוחררים; ע"י צליחה נועזת של תעלת סועץ הוא הכריע את מלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון גירש את עראפת עם כנופייתו. הודות לזכויות ודאיות אלו וגם בזכות השנאה התהומית של השמאל הוא הפך לסמל של התנועה הלאומית הימנית. והנה, אחרי נצחונו המוחץ בבחירות, המנהיג הלאומי הזה מושיט יד לשמעון פרס המנוצח. לאותו פרס, שטירפד לו את מבצע לבנון וביקש להופכו לפושע מלחמה. יחד עם פרס – ותוך כדי הכרזת נחיצותה של ממשלת האחדות אשר הוא בעצמו הרכיב – הוא מגלה "איפוק" אחרי רצח המוני של יהודים וע"י כך נותן אור ירוק לרצח הבא. כאשר הוא נוכח כי המדד שלו יורד, הוא סוף סוף שולח את ה"ל לאוטונומיה – אך מונע אותו מלהרוס את תשתיתה. כל שני וחמישי הוא מסיג את הכוחות אחורה וע"י כך מייצר תנאים למלחמת הטשתה של מדינתו שלו, להרגשת חוסר אונים אצל עמו. ובסוף הוא מכריז על כוונתו להפוך את האוטונומיה הנשלטת ע"י הרוצחים למדינה עצמאית. כוונתו זו מנוגדת לתקנון מפלגתו ולהחלטתו בפה אחד של מרכזה. מה גם שהקמת מדינה כזאת תגדיל בהרבה את האפשרויות לאותם הרוצחים – ולא משנה עד כמה יפות תהיינה ההכרזות.

עלינו להשיב על שתי שאלות: מדוע הוא פועל כך, ומדוע הוא מצליח בזה כל כך במדינה שרוב אוכלוסייתה שייכת כיום למחנה הלאומי. כמובן, תשובתי מייצגת את השקפתי אך היא מבוססת על ניסיוני המקצועי ולוקחת בחשבון את הפן הפסיכולוגי של המתרחש.

אתחיל בעיקר. אינני רואה הבדל עקרוני בין התנהגותו של אריאל שרון בעבר ובהווה. אין זה פלא, התנהגותו של אדם מוכתבת ק"כ ע"י מניעיו. עניין אחר הוא, שאותם המניעים בנסיבות שונות יכולים להניע לתוצאות שונות.

הנני טוען כי המניע העיקרי של שרון (בכל שלבי חייו) היה רצון להצלחה ולביסוס עצמי. מניעים אידאולוגיים אף פעם לא היו אצלו מכריעים – להבדיל ממנחם בגין, למשל. בגין היה יכול לטעות אך טעויותיו נבעו מהבנתו השגויה.לא היתה חשובה לו הצלחתו האישית אלא הצלחת המשימה שהוא מיצג. מהבחינה הזאת שרון הינו ניגוד גמור לבגין. כאשר הוא (שרון) לחם נגד טרור, כולם שבחוהו (במיוחד אחרי מלחמת ששת הימים), היה זה טוב לחברה והועיל להצלחתו של שרון. לא היתה שום סתירה בין טובת העם ובין טובת האיש.

צליחה מוצלחת של תעלת סועץ הצילה את המדינה ויצרה לשרון שם נדיר של מנצח יחיד – שוב התאמה מלאה של הטובות. די הגיוני כי דעת הקהל הפכה את שרון לסמל האהבה למולדת והגאווה הלאומית – זה מאוד הואיל לו אחר כך בתקופת מנחם בגין. אך יש לזכור כי מלחמתו בטרור ומלחמת יום הכיפורים נוהלו תחת שלטונה של מפלגת העבודה ולא גרמו לשום ניגוד אינטרסים במדינה.

אחר כך ממשלת בגין עלתה לשלטון. בגין דרך על גרונו שלו ומסר את סיני תוך הבנתו של טובת הכלל ותקוותו לשלום אמת עם מצריים. נראה כי החלטתו זו לא היתה קלה – יתכן והוא שילם בדיכאונו אחר כך בעבורה. אך לא במקרה הוא הטיל על שרון לחסל את ימית – להרוס את העיר ולגרש את המתנחלים. דווקא שרון, אותו האיש אשר הציל את סיני ב 1973. שרון לא סרב למשימה לא קלה זאת וביצעה בהצלחה – הצלחתו שלו קודם כל.

את מלחמת לבנון שרון התחיל בתור שר בממשלת ימין. הוא ביקש לבצע בהצלחה את המשימה שהוטלה עליו ע"י ממשלת ימין – לחסל את האיום לאזורי הצפון. אך תוך כדי המלחמה הזו נוצר מצב חדש שהפתיעו מאוד. כוחות רציניים מאוד – המונהגים ע"י שמעון פרס והמייצגים את בעלייהם האמיתיים של המדינה, האוליגרכיה השמאלנית – בקשו לטרפד את המבצע ותקפו את שרון ללא רסנים. דוקא עקב מאמצי השמאל, הגיבור הלאומי – אשר שאף אך ורק לבצע בהצלחה את המשימה הבאה שהוטלה עליו – הפך לסמל המחנה הלאומי וגם לקדושו.

קרתה תקלה . האלוף המוכשר ביצע משימה של ממשלתו החוקית והגן על גבולות הצפון. הוא ידע כמקצוען כי הם אכן צריכים הגנה והוא ידע כי תמיכת הנוצרים הלבנוניים אכן יעילה. מבצע מוצלח בצפון היה יכול מאוד לחזק את שמו – שוב התאמה הגיונית של טובת הכלל ושל טובת הפרט. למען הניצחון האלוף היה מוכן לקחת סיכון – הוא אף פעם לא נרתע מלעשות כך. ריכוז הכוחות ב–1973 היה בר-סיכון גבוה גם כן, אך עד כה הסיכון השתלם.

פתאום הוא נקלע למוקד המאבק בין הימין ובין השמאל. ראייתו כאידיאולוג של מחנה הימין הינה מחוסרת בסיס – כמו שלא רציני לראות את נפוליאון כתומך ברפובליקה על סמך זה שכיבושו של העיר טולון היה נחוץ לרפובליקה הצרפתית. במקרה ההוא התברר חיש מהר עד כמה  הוא רפובליקני. כמובן אינני משווה את גודל האישיות אלא רק מדבר על המניעים.

מדוע הגעתי למסקנה הזאת? כי על סמך זכרונות רבים נראה כי שרון מאוד כאב על המסע אשר השמאל ניהל נגדו. אין מתיחסים כך לתקיפותייהם של אויבים אידיאולוגיים אלא רואים אותן כמחיר טבעי של הנאמנות לעקרונות, ואף כאישור של הנאמנות הזאת. לא צריך לחפש דוגמאות – הסתכלו במשה פייגלין אשר מואשם בפאשיזם כמעט, הסתכלו במנחם בגין כאשר הוא הלך לשלטון תוך אמונה עמוקה  בעקרונותיו. אך אם העיקרון הינו צורך בהצלחה – אזי כל מה שמפריע לכך אכן מורגש כפגיעה אישית. יש אומרים כי שרון מתנהג היום ללא החלטיות כיוון שהוא למד לקחו של לבנון. – בפועל הם מחזיקים את פרשנותי. הרי אם אדם בטוח כי הוא פועל לטובת הכלל, אם רוב האומה תמכו בו, אם הוא יודע שיריביו שוגים במקרה הטוב ומזידים במקרה הרע – אזי לקחי העבר יכריחוהו להיות החלטי יותר ולא להתפשר עם יריביו. אך אם המטרה היחידה היא הצלחתו האישית – אז צריך להבין את הלקח כפי ששרון הבינו: להפוך ירבים לבני ברית, ולא משנה איזה מחיר תשלם המדינה.

זמן קצר אחרי בחירתו שרון הודה בכנות: אם הייתי שומע לבני עומרי, מזמן הייתי ראש הממשלה. אפשר לדמיין מה הציע לו עומרי – חברו של גינוסר, חברם של בעלי שליטה אשר מתעשרים מהסחר עם האוטונומיה. עומרי, אשר פקד לליכוד הן ערבים והן קיבוצניקים שמאלניים בתנאי שיצביעו עבור אבא, עומרי שעליו עראפת אמר שמרגיש איתו נוח יותר מאשר עם פרס.

לא העקרונות אלא שנאת השמאל הביאה את שרון למחנה הלאומי באופן סופי: הדרך למחנה השני היתה נעולה, נדמה היה כי לעולם. אך פתאום נוצר מצב חדש. האומה בחרה בו לראש הממשלה תוך מחאתה נגד מדיניות אוסלו. למחנה השמאל נשקפה לא רק הסכנה לאבד את השלטון לעולם, אלא גם הסכנה למצוא את עצמם על ספסל הנאשמים. שהרי המדינה שילמה מחיר כבד. שרון השתמש בתדמיתו האמיתית כגיבור לאומי וגם בתדמיתו השגויה אך שגורה כמנהיג הימין: הוא כרת ברית עם השמאל והציל אותם ממשפט. היה זה צעד מוצלח מאוד. השמאל הפסיק תעמולה פעילה נגדו (עד הזמן האחרון "הארץ" כתב על שרון או טוב או שום דבר). ראו בו את המציל. הימין אינו רואה שום אלטרנטיבה לשרון וללא לאות (אך תוך כדי אובדן עשתונות) מחפש תרוצים לעמדתו. פעם אומרים, כי פרס לוחץ עליו – כאילו לא הוא  בעצמו לקח את פרס לממשלה, כאילו פרס קיבל את רוב הקולות. פעם אומרים כי ארה"ב כובלת את ידיו – כאילו ארה"ב לא נתנו לנו להבין יותר מפעם כי יתמכו בכל מדיניותנו לגבי האוטונומיה, כולל חיסולה, ובלבד שנהיה נחרצים בעמדתנו.

אגב – שרון כלל וכלל אינו דומה לילד שאפשר ללחוץ עליו, אך הוא מאוד מעוניין בשמועות אשר מורידות ממנו את האחריות עבור הפיכתו של האוטונומיה למדינת פלסטין (ראה מאמרי "העלמותו של החיוך המסתורי"). מעניין כי שמועות אלו אינן פוגעות בתדמיתו. הפנומן הזה קשור לעובדה כי שרון עושה רושם של מנהיג חזק אשר יכול להגן על העם. הרושם הישר (והאמיתי) הזה כאשר הוא משולב בעברו המזהיר, הופכים אותו למסוכן ביותר כי משתקים כל התנגדות פעילה לתוכניותיו ההרסנית. קשה ומפחיד להודות כי כל הכוח הזה, בטחון עצמי, שאיפה להצלחה – מכוונים לא להגנת האומה אלא למימוש יעדים אישיים.

ברגע אחד לפני הבחירות 2003 נדמה לשמאל כי הם יכולים כבר להסתדר בלעדיו ואז התחילה השערוריה עם המליונים מדרום אפריקה. אריק יצא מכליו – זאת התודה עבור הצלת השמאל מהמשפט? הוא התחיל התקפת נגד, מנעו ממנו לפנות לאומה, והמדד שלו שוב זינק. הרי שוב הוא הקורבן, של מזימות השמאל. שימו לב אמנם כי יחד עם כל זעמו בגלל בגידה נוספת – אין שום רמז לשינוי קו, להפסקת תהליך אוסלו, לוויתור על תוכניותיו להקים מדינה לרוצחים. לא היתה שום סיבה של ממש לעליית המדד שלו, רק תחושות ודחפים, אמוציות. אך בד"כ זה מספיק. האלוף שוב על הסוס ושוב מקווה להקלט במחנה של האולגרכיה – איך הם יסתדרו בלעדיו?

ישאלני השואל: האמנם שרון רוצה בכשלונה של ישראל? מדומני כי לא – הרי תבוסה של ממש תסגור את אפשרויות השלטון הבלתי מוגבל וההתעשרות הבלתי מוגבלת, שלמענם אדריכלי אוסלו הביאו את עראפת לפלסטין. אך הבעיה היא ששרון ומנהיגי השמאל, בני בריתו, אינם מאמינים באפשרות של תבוסה של ממש. בפועל הם רוצים להמשיך את המצב כפי שהוא, לשמור על שלטונם ועל סחר בלעדי עם האוטונומיה – למשל, במחיר הורדת התנחלויות. המחיר הזה נוח מאוד – זה גם פוגע סופית במחנה הימין. הטרור לא מדאיג אותם, אין הוא מאיים על שלטונם. והם לא לוקחים בחשבון את התוצאות ארכות הטווח של הייאוש הלאומי – אין הם חושבים במונחים האלה. אי לכך אסור לסמוך על חוכמתם וזהירותם וגם על לנו להסכים לרמה "סבירה" של טרור למען שמירת שלטונם ועושרם.

עקב כך יש להבין את המצב ולעזור לכל אחד ואחד להשתחרר מאשליותיו. בעצם רק מזה מפחד   את האלוף האמיץ שלנו בכסא ראש הממשלה.

20.01.2003